אפתח את המאמר בתרגיל דמיוני קטן, לשם כך אני מזמינה אתכם לעצום עיניים: דמיינו שבמהלך סדנה שאתם משתתפים בה מחלקים לכם דפים ועפרונות ומבקשים מכם לצייר פיל. התמקדו במחשבות שעוברות בכם, בתחושות שמתעוררות כשאתם שומעים את המשימה, דמיינו עכשיו שאתם מציירים את הפיל...... כעת עוברים ואוספים מכם את הדפים...... שימו לב גם למחשבות ולהרגשה שיש בכם בסיום המשימה..... אתם יכולים לפתוח עיניים, תודה.
ברצוני להציע כעת שלושה סוגי תגובות אופייניות שהיו עשויים להתעורר במשימה כזו:
בקבוצה הראשונה - אנשים שבטוחים למדי בכישרון הציור שלהם, חשבו: "שטויות, זה לא בעיה לצייר פיל", ציירו את הפיל וחוו הרגשה של הצלחה.
בקבוצה השנייה - אנשים שכישרון ציור זה לא התחום שהם חזקים בו, חשבו: "אוי ואבוי, אני ממש גרוע בציור, אני לא מאמין שדווקא את זה הם מבקשים ממני, לעולם לא אצליח לצייר פיל, אני לא יודע לצייר פיל, איזה מין משימה מעצבנת....וכדומה", בליווי תחושות של חוסר אונים קל, תסכול, עד כדי רוגז.
בקבוצה השלישית, בדומה לזו השנייה - אנשים שאינם מחשיבים את עצמם כיודעים לצייר, חשבו: "מעניין, אף פעם לא ציירתי פיל, זו יכולה להיות התנסות מעניינת". בליווי תחושה של התעוררות, סקרנות, התרגשות, שעשוע.
על פי המחקרים של פרופ' קרול דווק , המתוארים בספרה "כוחה של נחישות", את הקבוצה הראשונה והשנייה מאפיינת תבנית חשיבה אותה היא מכנה תבנית החשיבה המקובעת. מה שמאפיין אנשים שחושבים על פי תבנית זו היא האמונה המשותפת שיכולות וכישרונות הם מוצר מוגמר בלתי ניתן לשינוי. בשל כך מתעורר בהם צורך להוכיח את עצמם כבעלי כמות נאה ומספקת של יכולות, כישרונות ותכונות אופי המוערכות על ידם כשוות ערך.
את הקבוצה השלישית לעומת השתיים הקודמות מאפיינת תבנית החשיבה המתפתחת. בתבנית חשיבה זו האמונה היא שיש ביכולתנו לטפח את תכונותינו ואת כישורינו. כל יום מהווה הזדמנות ללמידה והתפתחות. תחומי החיים השונים כמו: מערכות יחסים, פרנסה, לימודים הם כר הלימוד, גם כשהדברים מתנהלים שלא כפי שתכננו מלכתחילה. בתבנית חשיבה זו המאמץ הוא משתלם, ואינו מעיד על חולשה, או על העדר כישרונות.
אני רוצה להרחיב מעט את אופן הבנת המושג "מאמץ" בתבניות השונות, כפי שאני מבינה אותו: כשתבנית החשיבה המקובעת שולטת, מצבי החיים השונים נתפסים בעצם כמבחן מתמשך שבו אתה צריך להוכיח לעצמך ולאחרים שאתה אכן מי שאתה מתיימר להיות. המשמעות שתהיה לחוויות כמו: פיטורים, דחייה, הפסד בתחרות, קשורה לפסילה או שיפוט מאוד קיצוניים של הערך העצמי. האדם עשוי להתייסר מאד מהמחשבה שהכישלון מעיד על כך שהוא חסר יכולת וחסר ערך. ההתייסרות עשויה להשפיע על מידת הפניות שלו לנקוט יוזמה על מנת לפתור את בעיותיו. הוא עשוי להרגיש מדוכא ולהניח לדברים להישמט מתחת לידיו. כאשר הוא מצליח לגייס כוחות על מנת להתאמץ ו"להצטיין" שוב, הוא עלול להתעלם מדברים חשובים שהכישלון הקודם יכול היה ללמדו, ולהסתער שוב בכוחות מחודשים אל הפסגה, כשהדרך אליה נשארת עבורו לא מעניינת כפי שהייתה קודם, הוא משקיע הרבה כוחניות במאמץ, אין בו פנאי על מנת לשים לב לטיפוס עצמו, הוא לא יכול להרשות לעצמו ליהנות מהדרך.
לעומת זאת, בתבנית החשיבה המתפתחת ההתמודדות עם מצבים בלתי צפויים, היא שונה. האמונה הבסיסית שניתן להשתנות, שניתן לטפח איכויות, מעוררת את ההשראה לחוות באופן יצירתי, ולא השוואתי כל חוויה. מאמץ והנאה אינם מושגים סותרים בתבנית זו, התוצאה איננה העיקר אך היא גם לא הטפל. ההערכה העצמית שלנו נבנית על בסיס האופן שבו אנו בוחרים לפגוש את מצבי החיים ולא על סמך מה שנשיג או נגיע אליו בסופה של הדרך. ההתמדה, והנחישות להפוך כשלונות או קשיים למלמדים, זה סוג המאמץ הנדרש ויש בו עניין והנאה.
כל אחד מאיתנו יכול לבחון האם הוא נוטה לפעול בגישה שאופיינית יותר לאחת מתבניות החשיבה שתיארתי, בכל אופן, פרופ' קרול דווק טוענת, על סמך מחקריה, שניתן ללמוד, וללמד אנשים לפעול על פי תבנית החשיבה המתפתחת. על ידי התוודעות אל הגישה המתפתחת, ולימוד המצבים השונים שאנו נפגשים בהם דרך משקפיים אלו, נוצר הפתח לשינוי, הפתח יוצר את אפשרות הבחירה. אני מאמינה שכאשר אדם נהיה ער לכך שיש לו אפשרות בחירה, הוא כבר לא פועל רק בתבנית החשיבה המקובעת.
טל אמיר אלטוביה - מוסמכת לניהול מתחים על ידי האגודה לפסיכופיזיולוגיה יישומית ולמשוב ביולוגי, בעלת ניסיון רב בביופידבק, ובלימוד של כלים ליצירת חופש מהתניות - חרדות ופחדים.
